<h1>ראבי"ה סימן תקל"ג</h1>
<h2>דף כז:</h2>
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטום אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא, והני מילי לעומדים חוץ לבור אבל לעומדים בתוך הבור יצאו, אמר רבא שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה חוץ לבור לא יצא מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר ומקצת לאחר שיעלה עמוד השחר לא יצא.
<h2>דף כח.</h2>
והילכתא כרבא שאמר מצות לאו להנות נתנו, ונפיק בין בשופר של עולה ובין בשל שלמים וכן בשופר של עבודה זרה, אבל בשופר של עיר הנדחת לא יצא דכתותי מכתת שיעוריה.
אמר רבא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע בשופר של מצוה המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, והמודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.
<h2>דף כח:</h2>
ובפירוש רבינו חננאל בפרק שני דברכות פסק שהילכתא מצות אין צריכות כונה. ורבינו שב"ט פליג עליה, דהא פליגי עליה אביי ורבי זירא דאמר ליה לשמעיה איכוון ותקע לי. וכל שכן שהשומע צריך לכוון לצאת. והכי קסבר רבי זירא בפרק כיסוי הדם וגם ריש לקיש בפרק ערבי פסחים הלכה הביאו לפניו מטבל בחזרת [קי"ד ע"ב], ופליגי בה תנאי התם. וגרסינן הכא בירושלמי היה עובר אחורי בית הכנסת וכו' הדא אמרי מצות צריכות כונה. ובספר רבינו אלפסי פסק אינו יוצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע לצאת (וכן בשופר וכן במגילה) והני מילי ביחיד אבל שליח ציבור דעתיה אכולי עלמא. והכי מסקנא כרבי יוסי, דנימוקו עמו. וכן פסק נמי בהלכות גדולות כרבי יוסי. והא דקשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי בפרק לולב הגזול [מ"א ע"ב] ובפרק ערבי פסחים [שם] פירשתי במקום אחר. ובהלכתא בתרייתא דמכילתין כתבתי ראיה מן הירושלמי שצריך לכוון המברך להוציא חבירו וגם חבירו צריך לכוון ולענות אמן להוציא המברך.
<h2>דף כט.</h2>
תנו רבנן הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין [טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו אנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין] אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, ואסיקנא שאף לעצמו אינו מוציא. ובריש מסכת ערכין [ב' ע"ב] גרסינן הכל לאתויי קטן שהגיע לחינוך.
